"האמיצים לא חיים לנצח.. אבל הפחדנים לא
חיים לעולם"
סיפור על ילד בן 16
משדרות שהחליט למתוח את החיים שלו מהקצה אל הקצה העולם.
שלום,
לפני שנתחיל לספר לכם
על המסע שלי ועל מי אני ומה הסיבות שאני עושה את מה שאני עושה אני קודם רוצה להגיד
משהו לעצמי לפני שנתחיל.
אז דביר מחכה לך מסע
משמעותי שאחרי שתעבור אותו אתה תהיה מישהו אחר לטוב ולרע , מקווה שאתה מוכן לזה ותזכור תמיד
להיות נאמן למי שאתה ומה שאתה כי רק בגלל זה אתה נמצא איפה שאתה נמצא..
אז נתחיל,
שוב שלום קוראים לי
דביר אני בן 16 גר בשדרות מהיום שנולדתי אח לדנה (בת 14) ואורי בן(10) להורים שלי
קוראים נטלי וניסים ואנחנו משפחה בהפרעה לדעתי אבל זה חוויה גדולה לגור איתם והם
יחסרו לי מאוד בשנתיים האלה.
אני מדריך בצופים
בשבט סיני בשדרות את הקבוצה הכי טובה בשבט כיתה ו' בנות 22 במספר. במהלך השנה זאת
הייתה חוויה מדהימה לטוב ורע למדתי מהם המון ואני חושב שהם למדו ממני המון בהרבה
מקרים.
אני משחק כדורגל
בקבוצה מקצועית חלוץ וקפטן הקבוצה אוהב כדורגל מגיל קטן וחושב שאני עושה את זה
בהמון אהבה וכיף. וכמובן שאני גם אוהד קבוצות כדורגל אז בארץ אני אוהד את
בית"ר ירושלים כנראה חלקכם יקראו את השורה הזאת ואולי פחות יאהבו אותי או
משהו אבל אל תדאגו אני מהגוש השפוי של הקבוצה(וכן יש כזה).
אז החיים שלי בגדול
הם אחלה אני מאוד חברותי ותמיד יש סביבי חברים כיף לי במקום שאני נמצא והאמת אף
פעם לא התלוננתי או חשבתי לעזוב להפך אני הכי פטריוט אוהב את הארץ וגם שיש מלחמה
ולי יש רקע לא קטן עם מלחמות אז אני לא עוזב כי אני אוהב את הבית.
אתם בטח קוראים את זה
ושוב חושבים לעצמכם אולי הבלוג הזה התפלח לפה במקרה ואולי אני לא קשור לUWC אבל גם אני חשבתי ככה ופה אחרי סיכום קצת של מי אני וסוג של קורות
חיים לא כאלה מעניינים מתחיל הסיפור שלי לדבר המדהים הזה שנקרא UWC וכמו שאמרתי בדברים שלי למעלה:" סיפור על ילד בן 16 משדרות שהחליט
למתוח את החיים שלו מהקצה אל הקצה העולם" כן חברים כמו שאמרתי קצה העולם הקולג שלדעתי הכי טוב שיש UWC UWC
Pearson College קנדה.
אז בטח מרתק אותכם
לשמוע איך הגעתי לזה (אני יודע שלא באמת מעניין אותכם אבל זה חלק חשוב) לUWC אז ככה... הפעם הראשונה ששמעתי על זה היה ביכתה ט' ממורה בשם
איילת שפיצר(תזכרו את השם) שהכינה לנו סרט לכיתה ובגלל שהסרט לא עבד היא בחרה
להראות לנו את האתר הזה בכיתה והאמת שבהתחלה מאוד התרשמתי אבל תמיד אמרתי לעצמי
שאין סיכוי בחיים שאני אלך או התקבל בכלל ופה חשבתי שהסיפור הזה יגמר והאמת אחרי
אותו שיעור לא שמעתי בכלל על התוכנית.
ואז הפעם השנייה
שנפגשתי עם השם הזה היה ביום הראשון של כיתה י' נתקלתי באותה איילת מאותו שיעור
בדיוק החלפנו חוויות מהחופש ואז היא אמרה לי אם אני רוצה לנסות ואמרתי מה יש לי
להפסיד גם ככה לא נתקבל (עד עכשיו המספרים מול הסיכויים נראים לי לא הגיוניים בכלל
21 מתוך 500+) אז התחלנו את התהליך הארוך הזה.
שלב 1:
טפסים בכמות לא
הגיונית שצריך למלא שלב אחרי שלב להכין 3 חיבורים ובאמת לדעתי לקוות לנס לא להתפגר
בזמן הכתיבה שלהם.
לאחר 3 חודשים שישבנו
אני ואתה איילת ביחד שלב אחרי שלב ותיקונים שלחנו את הטפסים בתקווה שאולי נצליח
לעבור את השלב הראשון
שלב 2:
לאחר משהו כמו
שבועיים לדעתי(אני כבר לא זוכר זה היה מזמן) קיבלתי מייל שאומר שעברתי את השלב
הראשון ושהמשימה הבאה תהיה מחנה מיון של יומיים שבמהלכו עברתי מלא משימות והאמת
ששם כבר ראיתי שבאמת יש את ה 80 הכי טובים אמרתי אין סיכוי שבאמת נעבור ובוא נהנה
מחוויה אז אני זוכר שבלב מסויים כבר השלמתי עם זה שאני לא אעבור ופשוט ירדה לי אבן
מהלב אז הכול זרם לי יותר טוב ולדעתי פעם ראשונה הצלחתי להציג את דביר בצורה הטובה
ביותר.
*טיפ ממני לאנשים
שיעברו את השלב השני זה פשוט להיות אתם ולהגיע להבנה מסוימת שאם הם יבחרו אותכם אז
אתם כנראה צריכים להיות שם ואם לא אז כנראה שאתם נועדתם לעשות משהו אחר גדול* תמיד
תהיו אתם זה עובד*
שלב 3:
לאחר שבועיים של מתח
וסוג של חזרה לשגרה והשלמה מסוימת שאולי זה נגמר וממשיכים אלה קיבלתי מייל שאומר
שעברנו ויש לי ראיון עם הורים בעוד שבועיים רק שברגע הזה הייתי צריך לספר להורים
שלי שנבחנתי בכלל לתוכנית הזאת כי עד השלב הזה לא אמרתי להם כלום כי לא האמנתי
שנעבור אז אחרי מסע הסברה שלא היה מבייש שום חברות הסברה בעולם ההורים שלי הגיעו
איתי לפגישה רק לאחר שנתתי לאמא שלי הבטחה שגם אם אני עובר אני לא נוסע אחרי ראיון
שלי לקח רבע שעה ולהורים שלי שעתיים שמתוכם אמא שלי בכתה שעה 59 דקות סיימנו את התהליך בציפייה למייל אם לא התקבלנו
או פלאפון שהתקבלנו.
ואז במוצ"ש שאני
בדיוק אוכל את הטוסט של אחרי שבת רגילה בבית מתקשרים אלי להודיע שהתקבלתי! והשאר
היסטוריה.
אני מקווה שהצלחתי לתת לכם לטעום קצת ממה שעברתי
כי בפוסטים הבאים אני אספר לכם יותר מה עובר עלי עכשיו ואיך מתמודדים עם הדבר
הגדול הזה..
ניפגש בפעם הבאה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה